top of page
חן וינשטיין

2 הצדדים של מטבע העבודה הפנימית שלנו


השעה 14, אני חוזרת הביתה אחרי סדנה. תכננתי את הזמן שלי ככה שאספיק לסגור עוד כמה דברים חשובים לקראת המשך השבוע לפני שהילדים חוזרים. ואז טלפון מאמה. ישר אני שומעת על הקול שלה שמשהו קרה. ״אני רוצה לחזור הביתה עכשיו! אני לא נשארת פה״. היא בכתה ונשמעה ממש נסערת. הסברתי לה שאני עובדת ושאגיע בעוד שעה אבל זה לא עזר והיא המשיכה לדרוש לחזור הביתה ושאני אגיע.

מה לעשות?

מצד אחד, אני מבינה שהבת שלי נסערת ואולי היא צריכה את העזרה שלי כדי להתגבר על קושי. חשוב לי להיות שם בשבילה ולהקשיב לה. ואני גם יודעת שבמצבים כאלה אני בסוף מרגישה אשמה אם אני לא מגיעה. מצד שני, יש את המשימות שהתחייבתי לסיים ואם לא אספיק, כנראה שאצטרך לחזור לעבוד בלילה. ידעתי שבעוד שעה אהיה איתה ושבינתיים היא בידיים טובות. ונזכרתי גם שביקשתי ממנה לא להתקשר אליי בזמן שאני עובדת, מה שהתחיל לעורר בי קצת כעס. היא לא יכלה לכבד את הבקשה שלי ולחכות?


היומיום שלי כאמא שמשלבת גם קריירה עצמאית ומנסה לג׳נגל בין הבית והעבודה, מלא בהתלבטויות וסיטואציות כאלה. רגעים שבהם אני בדילמה אמיתית לגבי איפה עובר הגבול בין ויתור על הצרכים שלי מול הצרכים של הילדים? מה נכון לעשות? תחושה כזאת שלא משנה מה אבחר, ארגיש שאני לא בסדר. ברגעים האלה אני יכולה בקלות להיסחף אחרי רגשות קשים שיגרמו לי להגיב ולהגיד דברים בצורה שאני לא באמת מתכוונת ורוצה.


מה שעוזר לי במצבים כאלה, זה להזכיר לעצמי לשאול 2 שאלות:

1. מה לא מועיל עבורי פה ואני רוצה לשחרר? במקרה הזה, בחרתי לשחרר את הכעס והביקורת שלי על עצמי ועל אמה. אין בהם שום תועלת וסביר להניח שהם מתעוררים מתוך מחשבות ואמונות שלא באמת מבוססות על המציאות.

2. איזה טוב אני רוצה לטפח פה? במקרה הזה, בחרתי בסבלנות וחמלה עצמית. להגיב ממקום רגוע ומכיל יהיה הדבר הטוב ביותר עבור שתינו.

שתי התשובות האלה הנחו אותי ואת התגובות שלי לאורך כל אחר הצהריים. מהרגע שסיימנו את השיחה, שהמשכתי את מה שהיה לי הכי דחוף, ועד שנפגשנו, שהבנתי מה קרה בבית ספר ושטיפלנו בנושא. וכל פעם שהכעס או הביקורת הרימו את הראש, הזכרתי לעצמי מה בחרתי לשחרר והחלפתי אותם במה שבחרתי לטפח. ומהמקום החומל והרגוע, אפשר להגיע למקומות הרבה יותר מיטיבים ולשיח מקדם יותר.


ואלו 2 הצדדים במטבע של ההתפתחות האישית והעבודה הפנימית שלנו בעיקר במצבים בהם הרגשות שלנו מציפים. מודעות ושחרור ממה שלא מועיל וטיפוח מה שמועיל.

הדברים של הבודהה (בתמונה) מתוך הספר "חסד״ (Lovingkindness) של שרון זלצברג מסכמים בצורה הכי טובה ופשוטה את העקרון הזה.

אז אם הייתי שואלת אתכם.ן את שתי השאלות האלה בפעם האחרונה שבה הרגש הציף והגבתם.ן באופן לא מקדם, מה הייתה התשובה?

2 צפיות0 תגובות

コメント


bottom of page