אשליית התפקוד

יש א.נשים שאף אחד לא היה מנחש שהם מתמודדים עם קושי או מאבק פנימי.

הם מתפקדים, מגיעים בזמן, עונים להודעות, מחייכים בפגישות, מתקתקים את משימות הבית והילדים ואולי אפילו מטפחים קריירה מפוארת. כלפי חוץ נראה שהכל בסדר ולפעמים אפילו יותר מבסדר.

אבל מתחת לפני השטח הסיפור הוא אחר.

עייפות מתמשכת שלא עוברת גם אחרי שינה, מחשבות שרצות בראש בלופים, חרדות, תחושה של ריחוק מאנשים, מעצמם, מהחיים שהם חיים, דריכות קבועה בלי סיבה נראית לעין ואולי תחושה של תקיעות או שחיקה. התנהלות בעיקר על אוטומט והשרדות.

מכירים א.נשים כאלה? אולי את.ה מזדהה בעצמך?

אני קוראת לזה אשליית התפקוד.

התפקוד הוא ממש לא רע, אבל לפעמים הוא מסתיר את מה שבאמת מבקש תשומת לב. זה מנגנון טבעי שמתפתח כשאנחנו לומדות ולומדים להחזיק הרבה לבד בלי לעצור.

לא תמיד קריאה לשינוי תגיע מתוך משבר חיצוני ורועש שמטלטל אותנו. לפעמים היא מגיעה דווקא מתוך התבוננות אמיצה פנימה, בהרגלים ובדפוסים שמנהלים אותנו. ואז הצעד הראשון הוא פשוט לעצור ולהקשיב למה שנמצא מתחת לפני השטח בסקרנות, חמלה ונוכחות.

אז מה אצלך מבקש מקום ואולי מסתתר תחת מעטה התפקוד?

בתמונה מהטיול האחרון שלי בחו״ל: גם בטבע לפעמים מה שנראה כלפי חוץ מסתיר את מה שמתחת לפני השטח.