סיפור על אי שקט ודאגה 1 - בימי ראשון, אמה מסיימת את יום הלימודים ועוברת לחוג שיש לה בתוך בית ספר. בדרך כלל יש לה קצת זמן בין סיום הלימודים לבין התחלת החוג והיא מתקשרת אליי לעדכן שהכול בסדר. ביום ראשון שעבר, הגיעה השעה שבה אני אמורה לקבל את הטלפון ממנה והוא לא מגיע. חיכיתי כמה דקות ואין צלצול. אני מנסה להתקשר אליה והטלפון כבוי.
כמה שהשכל הישר מבין שהיא בתוך בית ספר, שאין שום סיבה שיקרה משהו, הדאגה התחילה לכרסם ואז המחשבות התחילו לרוץ בראש. אולי בכל זאת קרה משהו? איך את לא עושה שום דבר? את בטוחה שהיא בכלל בבית ספר עכשיו? אולי היא לא נכנסה מהבוקר?
סיפור על אי שקט ודאגה 2 - יום של שגרה בצל מלחמה. אני בעבודה, הילדים בבית ספר ופתאום אזעקה. אני רצה למרחב המוגן, מסדירה נשימה ו... מתחילות הדאגות והמחשבות על הילדים. אולי הם לחוצים? מה יקרה אם לא הספיקו להיכנס למקלט? רק שלא יפלו או שיקרה להם משהו בדרך למקלט....
שני המקרים האלה, הם רק דוגמה לאינספור מצבי חיים שכולנו חוות. זה יכול להיות בעבודה, בבית, עם הילדים, אפילו על הכביש, בסופר או במפגש חברתי. במצבים האלה, מתעוררת חוויה שמשלבת תחושות, מחשבות ורגשות של אי נחת ולחץ שלוכדים אותנו ועלולים להציף אותנו לזמן ממושך ולהוביל לתגובה לא מיטיבה. קורה משהו שנתפס כאיום (למרות שאנחנו לא באמת במצב מסכן חיים) ומשפיע על כל המערכת הפנימית שלנו.
במצבים כאלה, אני מזכירה לעצמי 2 דברים חשובים שעוזרים לי קודם כל לעצור, להתבונן ולבחור את התגובה היעילה ביותר עבורי וגם עבור הסובבים אותי.
הדבר הראשון והחשוב הוא תשומת לב. קודם כל להיות מודעת שזו החוויה שלי כרגע. לנשום את מה שקורה ולהיות עם הקושי. לשיים את מה שקורה לי - הנה מחשבה מדאיגה, הנה תחושת לחץ בגוף וכו׳. אחרת אני עלולה להיסחף והקושי רק יתעצם. אני לא נאבקת במחשבות וברגשות, לא מנסה לשכנע את עצמי ש״הכל בסדר, לא קרה כלום ומה את בלחץ? איזו דאגנית את...״. הקולות השיפוטיים גם הם לא עוזרים פה בכלל. פשוט נמצאת בנוכחות לכמה רגעים עם תחושות הגוף ועם מה שקורה ברגע הזה.
הדבר השני, מתחילה ״לפרק״ את החוויה שלי בסקרנות.
מה זאת אומרת?
כדי להסביר את הדבר השני, אני אתן קצת רקע.
לפי התפיסה הבודהיסטית, יש לנו 6 חושים ולא 5.
5 החושים הראשונים הם אלה שכולנו מכירות: ראייה, שמיעה, מישוש, טעם וריח. החוש השישי הוא התודעה שלנו והאובייקטים שהיא תופסת - המחשבות, הרגשות, הזכרונות, מצבי הרוח והייצוגים הפנימיים שלנו. תכלס, גם הם מהווים קלט משמעותי שמשפיע על התגובות והפעולות שלנו.
לפי התפיסה הזאת, גם אם נראה לנו שהחיים שלנו מורכבים מאוד, כל מה שבאמת קורה לנו זה אחד מ-6 הדברים האלה. כל החוויות שלנו הם תזמורת של 6 המרכיבים האלה שמנגנת את מוזיקת החיים שלנו.
זו יכולה להיות מוזיקה עצובה ושקטה, סוערת, רגועה או שמחה. אבל בכל מקרה, היא נוצרת מ-6 הנגנים האלה.
בואו נעצור רגע ונבדוק. האם יכול להיות שכל החוויות שלנו תמיד נוצרות משילוב של 6 המרכיבים האלה? האם אנחנו חוות משהו חוץ מה-6 האלה?
מזמינה אתכן לקחת כמה רגעים ולהרהר על השאלות האלה. לבדוק רגע על עצמכן.
מה שהופך את מוזיקת החיים שלנו להרמונית או מזייפת זה לא 5 המרכיבים הראשונים. חלקם יכולים להיות נעימים וחלקם לא, אבל בפני עצמם אין שום בעיה עם זה.
אז איפה מתחילה הבעיה?
עוצמת אי הנחת וחוסר שביעות הרצון שלנו נובעת מהתגובה המנטאלית שלנו ל-6 המרכיבים האלה. היחס שלנו אליהם יגרום לנו סבל או יסייע לנו להפחית אותו. התגובה המנטאלית שלנו יכולה להאריך את משך החוויות הלא נעימות שלנו ולהעצים אותן יותר ממה שבאמת קורה.
קורה לגמרי, בעיקר בתקופה הנוכחית, שאנחנו נחשפות למראות קשים, שומעות חדשות כואבות, נזכרות באירועים שמציפים וכו׳. השאלה כמה אנחנו מוסיפות ומעצימות את הכאב והקושי באופן שבו אנחנו מתייחסות למה שקורה. וכשאני אומרת מתייחסות, אני מתכוונת גם ליכולת שלנו לאפשר לעצמנו לכאוב, להתעצב ולשהות בפחד וברגשות הקשים שמתעוררים.
בחזרה לסיפורים שלי:
בסיפור הראשון, ברגע ששמתי לב שהמחשבות המדאיגות מתחילות לתפוס תאוצה ולהתגבר, עצרתי לרגע. נשמתי והתבוננתי מה קורה לי. על התחושות בגוף, על הנשימה שלי, על המחשבות. ואז התחלתי לפרק את החוויה ל-6 המרכיבים. מה באמת נוכח כרגע? מה קורה עכשיו? בעיקר חוש הראייה והשמיעה. ראיתי ושמעתי שהטלפון לא צלצל וגם שמעתי שהטלפון של אמה סגור כשניסיתי לחייג אליה. מעבר לכך, לא היה שום דבר אחר. כל השאר היו בעצם הסיפורים והפרשנויות שלי לקלט החושי הזה. עצם ההתבוננות הזאת כבר הרגיעה את הלחץ ואת הנשימה.
כמובן שאחרי כמה דקות, אמה התקשרה והסבירה שפשוט לא הספיקה להתקשר לפני החוג.
בסיפור השני, אחרי שחזרתי מהמרחב המוגן ושמתי לב ללחץ שאני מרגישה ולמחשבות שרצות, לקחתי כמה נשימות הרגעה. מה באמת נוכח כרגע? מה קורה עכשיו? בחוש הראייה ראיתי את ההתרעה באפליקציה, בשמיעה שמעתי אזעקה ויירוטים, במישוש חשתי בגוף את המעבר למרחב המוגן ובחזרה. תשומת הלב למה שקורה כרגע בלי תוספת הפרשנות או ההתייחסות המלחיצה למה שקורה, איפשרו לי לא להיסחף ללחץ ודאגה בלתי נשלטים או עוצמתיים. לווסת את מה שקורה לי ואז מהמקום הזה להגיב. אז התקשרתי לבדוק שהכל בסדר ואכן זה מה שהיה.
בשני המקרים, התאפשר לי עוד משהו חשוב מאוד וזו החזרה וההתאוששות המהירות יחסית להמשך תפקוד אחרי שהאירוע הסתיים. כשאנחנו מתמודדות באופן הזה עם חוויות של קושי ואי נחת, אנחנו מאפשרות לעצמנו להשאיר אותן מאחור ברגע שהן הסתיימו ולא לסחוב אותן על הגב שלנו להמשך היום או אפילו השבוע שלנו.
אני מזמינה אתכן בשבוע הקרוב להביא סקרנות לחוויות שלכן ולהתחיל להתבונן עליהן מנקודת המבט הזו של 6 החושים. בתור התחלה, אפשר לתרגל על חוויות חיים נייטרליות כמו אכילה, הליכה וכו׳. לפרק את החוויות האלה ל-6 החושים ולשים לב איפה נכנסת ההתייחסות והפרשנות לקלט שהחוש הביא איתו.